במשך השנים מאז הומצא המושג "ריאליזם מאגי" התערפלו המאפיינים שאיפיינו את הז'אנר הזה. היום אם עורכת ספרותית אומרת שהיא מחפשת חומרים מהז'אנר של ה"ריאליזם המאגי", היא מתכוונת שהיא מחפשת פנטזיה עכשווית שכתובה בסטנדרטים ספרותיים גבוהים. פנטזיה שציבור שאינו קורא "ספרות אסקפיסטית" ישמח לקרוא. זו כותרת שיווקית שמנסה ליצור הילה של מיוחדות לספרות ספקולטיבית.
אז, מה זה, בכל זאת, "ריאליזם מאגי" ?
ראשית כל, זו סיפורת רצינית שאינה אסקפיסטית. סיפורת כזו עוזרת לנו להגדיר את העולם שסביבנו ולמצוא את המקום שלנו בתוכו. מטרתה לחפש או לגלות את האמת. ההבדל בין "ריאליזם מאגי" למדע בדיוני או לפנטזיה הוא שאלה האחרונים גם יכולים לחפש אחר האמת, אבל לעומתם ה"ריאליזם המאגי" הוא תמיד רציני, לעולם לא אסקפיסטי.
מדע בדיוני ופנטזיה תמיד ספקולטיביים. "ריאליזם מאגי" אינו ספקולטיבי. הוא מספר את הסיפור מהפרספקטיבה של אנשים שחיים בעולמנו וחווים מציאות שונה ממה שאנו מכנים "מציאות אובייקטיבית". אם יש רוח רפאים בסיפור ריאליזם מאגי, הרוח אינה ישות פנטסטית אלא חלק מהמציאות של אנשים שמאמינים ברוח וחווים אותה באמת. ריאליזם מאגי מנסה להראות לנו את החיים או את העולם דרך "עיניים אחרות". כשזה עובד, חלק מהקהל יקבל את המציאות בעלת האלמנטים ה"לא טבעיים" שבסיפור, כגון מכשפות, ויאמץ אותו חזק מאוד הרבה אחרי שסיים לקרוא את הספר או לראות את הסרט. ריאליזם מאגי מותיר את הקהל עם ההבנה שהעולם הזה, עם המכשפות, הוא עולם שאנשים באמת חיים וחווים ובהרגשה שאולי הסתכלות כזו על החיים היא מוחשית וקיימת באמת.
לטענתו, ישנם שלושה אלמנטים עיקריים שבהם "ריאליזם מאגי" מעביר את צורת ההסתכלות השונה הזו על החיים, ואלמנטים אלה מתייחסים לדרכים שבהם צורת השקפה כזו שונה מההסתכלות האובייקטיבית הרגילה. במציאויות השונות האלה, הזמן אינו רציף, נסיבתיות היא סובייקטיבית, והקוסמי (המאגי) והרגיל אחד הם.
הוא מביא דוגמא מהספר "מאה שנים של בדידות" של ג. ג. מארקס. הזמן אינו ליניארי ואינו צועד קדימה בנקודת המבט המאגי ריאליסטית. העבר הרחוק קיים בהווה בכל רגע ורגע והעתיד כבר התרחש. תפניות הזמנים הקיצוניות בנרטיב יוצרות מציאות שהיא מחוץ לזמן, על-זמנית.
בנוגע לנסיבתיות, ההסתכלות האובייקטיבית אומרת לנו שרגש של אדם מסויים אינו יכול להרוג אדם אחר. אנו מאמינים בזה כל כך שעולם שבו רגש הורג, לא יהיה מקובל עלינו ולא נאמין לסיפור כזה. כתוצאה נגדיר את זה כפנטזיה. לכן, ריאליזם מאגי מסדר אירועים שמחוברים באופן נסיבתי אחד ליד השני, בדרך שלא תפר את כללי המציאות האובייקטיבית, אבל תנסה לשכנע אותנו שהאירועים המתוארים, מתרחשים בדרך שהיא הרבה יותר ממקרית. הוא מביא דוגמא מהספר Ceremony של Leslie Marmon Silko, שם ישנה דמות של אישה שתוך כדי ריקוד רוקעת בעקביה בזמן שאהובה נרמס תחת עקבות המון של בקר. כלומר רגשות הכעס של האישה כלפי אהובה שבאות לידי ביטוי בריקוד כוחני, משפיעות פיזית על אהובה שנמצא מרחק מאות קילומטרים ממנה, עד שלבסוף בכוח הריקוד היא מביאה למותו.
האלמנט השלישי, שלטענתו הכי הקסים אותו (וגם אותי): אם ראיית העולם כוללת קסמים, מלאכים, יפיפיות בצורה לא אנושית, אלים שמהלכים בינינו וטכסים שיכולים לעצור בצורת, אז כל הדברים האלה מתוארים כדברים רגילים כמו מכוניות, מדבר וקרח. במקביל, כל העולם "הרגיל" הוא מסתורי ומיוחד. המכוניות, המדבר והקרח מרתקים ומסתוריים כמו המלאכים. כדי להשיג זאת, כותבי הריאליזם המאגי כותבים את הרגיל בצורה קוסמית ואת הקוסמי בצורה רגילה.
למשל, שוב מתוך "מאה שנים של בדידות", כשאחת הדמויות נורית בראשה, הדם שנוזל מהחור שנוצר מהירי, מגיע עד לבית סבתה, מרחק כמה רחובות ממקום הירי - דבר שאינו הגיוני, אבל בגלל הצורה המיוחדת בה הסיפור נכתב, אנו הקוראים רואים את הדבר כטבעי ומקבלים אותו.
הריאליזם המאגי מנסה לעשות יותר מאשר לשחק בחוקי המציאות. הוא יוצר מציאות בעלת חוקים משל עצמה, בתוך הסיפור הספציפי.
