בבוקר לקחתי מהספריה 3 ספרים של גרסיה מארקס:
1. זיכרונות מהזונות העצובות שלי
2. ימי רעה
3. מאה שנים של בדידות
התחלתי עם השלישי דווקא. האמת שאין לי כוח. הגב תפוס לי כבר שלושה ימים, כואבים לי כל השרירים בגוף, וגם לקרוא את הספרים האלה כאילו מעכב אותי, אבל אין ברירה, יש שלבים שאי אפשר לדלג עליהם.
טוב, בינתיים "מאה שנים של בדידות" הוא ספר קטן (אבל עבה) בן 370 עמודים.
אני בעמוד 48, ועד עכשיו לא קרה שום דבר שהפיל אותי.
אם נלך לפי סיד פילד (למרות שהוא מתייחס לתסריטאות ולא לפרוזה) אז 370 עמודים זה בערך פי 3 מ-120. עכשיו, זה אומר שבערך עד עמוד 30 הייתי צריך להישאב לסיפור, וזה לא קרה לי. מה אני אומר בזה ? שעם כל הכבוד לגרסיה מרקס, וליצירה הזו שנחשבת יצירה מדהימה, הגעתי לעמוד 48 והשתעממתי. זאת אומרת שצודק סיד פילד, שבערך עד עמוד 30 הייתה לי סבלנות וחיכיתי וחיכיתי שמשהו מעניין יקרה, עכשיו אני ממשיך לקרוא מכיוון שאני צריך ולא מכיוון שאני רוצה. מסקנה: סיד פילד צודק. הפירוק שלו לפי זמנים - זה משהו בדוק וזה עובד.
אני בעמוד 89, נכנסתי לספר סוף סוף, בערך בעמוד 50 התחיל להיות מעניין. כמו שאומרים בקולנוע - "יש רגעים" טובים מאוד. עדיין לא נתקלתי במה שמאפיין את הז'אנר כ"ריאליזם מאגי". פרט לדמות בשם מלקיאדס שחי עד גיל 200, אין שום איפיון למשהו על-טבעי. אבל יש עוד די הרבה דפים לסיפור, אז נראה...
טוב, אני מתקדם לאט ממה שציפיתי למרות שהספר מעניין ממה שחשבתי שיהיה לפי ההתחלה. אני בעמוד 121 ועדיין לא נתקלתי במשהו שקשור למאפיינים של הז'אנר. יכול להיות שאני טועה כשאני משייך את הסרט שלי לז'אנר הזה. יכול להיות שאני לא מבין באמת מה זה "ריאליזם מאגי" ? אולי הסרט שלי הוא בעצם מז'אנר הפנטזיה וזהו. עוד 2/3 מהספר ונדע.
הדבר היפה שגרסיה מארקס עושה זה שהוא מגלה מה יהיה בהמשך. משהו בסגנון שאחד הדמויות עושה משהו ומסביר שכשיוציאו אותו להורג בהמשך אז הוא יבין ככה וככה. הטריק הזה יוצר ציפייה, כלומר למרות שאני יודע מה יהיה אני סקרן לדעת איך זה יהיה והאם באמת זה יהיה. חשוב להדגיש שהפער בין ה"נבואה" לבין הסיטואציה בה הדמות נמצאת כרגע הוא עצום ודבר הוצאתו להורג נראה בשלב זה כאילו לקוח מספר אחר לגמרי.
